מועדים

 

כמה זמן היינו במצרים? | הרב אלי קפלן

 

 

 

 

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, מ)

כידוע מספר השנים שעם ישראל היה בפועל במצרים היה רק מאתיים ועשר שנים, כפי שרש"י מסביר:

"בֵּין הַכֹּל, מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד עַכְשָׁיו, הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע לְאַבְרָהָם נִתְקַיֵּם כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיוּ מִשֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים עַד שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ, שֶׁהֲרֵי קְהָת מִן הַבָּאִים עִם יַעֲקֹב הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו וְכָל שְׁנוֹת עַמְרָם בְּנוֹ וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִמְצָאֵם כָּל כָּךְ, וְעַל כָּרְחֲךָ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ לִקְהָת עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם, וְהַרְבֵּה מִשְּׁנוֹת עַמְרָם נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת קְהָת, וְהַרְבֵּה מִשְּׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת עַמְרָם, הֲרֵי שֶׁלֹּא תִמְצָא אַרְבַּע מֵאוֹת לְבִיאַת מִצְרַיִם, וְהֻזְקַקְתָּה לוֹמַר עַל כָּרְחֲךָ, שֶׁאַף שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת נִקְרְאוּ גֵּרוּת וַאֲפִילּוּ בְחֶבְרוֹן שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק (בראשית לה) וְאוֹמֵר "אֶת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו) לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע, וּכְשֶׁתִּמְנֶה ת' שָׁנָה מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, תִּמְצָא מִבִּיאָתָן לְמִצְרַיִם עַד יְצִיאָתָן מאתיים ועשר."

גם המפרשים ההולכים בדרך הפשט הסבירו כך: "והנה פי'רוש] ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב כמעט וגרים בה. ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם" (אבן עזרא), שהרי ברור הדבר מבחינה היסטורית.

מדוע התורה מכלילה את כל התקופה מאז ברית בין הבתרים ועד יציאת מצרים ומגדירה אותה "מושב בני ישראל אשר ישבו במצרים"? הרי הדבר איננו נכון.

זאת ועוד, חכמים הסבירו שאכן בכל התקופה הזו עם ישראל היה בבחינת "גר" ללא מקום קבוע, אבל הם לא הסבירו מדוע התורה מגדירה את כל התקופה הזו בצורה כוללת כישיבה בארץ מצרים. חכמים שינו בתרגום התורה ליוונית והוסיפו "ובשאר ארצות" כדי להימנע מבעיות מול ינאי המלך שדרש את התרגום.

זאת ועוד, בברית בין הבתרים נאמר "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". ואילו חכמים מודים שאבותינו היו גרים וניידים ולא הייתה כל עבדות ועינוי במשך כל השנים עד שקם מלך חדש על מצרים (כפי שמתואר בפרשת שמות).

מה באה התורה ללמדנו באמירה כוללת זו, שאיננה נכונה מבחינה היסטורית?

התורה איננה ספר היסטוריה. התורה באה ללמדנו את דבר ה', את הערכים שעליהם היא מושתתת, את האמונה ואת המצוות. לכן כאשר התורה משנה את העובדות ההיסטוריות וחוזרת על כך פעמיים בצורה שנראית מיותרת, היא רוצה ללמד אותנו שהעבדות איננה רק עבדות פיזית. ישנם עבדים בני חורין יש בני חורין שהם עבדים. כפי שמסביר הראי"ה קוק בדבריו הנפלאים:

"ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו" (מאמרי הראי"ה). מאז ברית בין הבתרים לא היו אבותינו בני חורין באמת, אלא הלכו ממקום למקום בארץ כנען. המילה כנען מבטאת כניעה, שהיא עבדות מבחינה מהותית.

רק ביציאת מצרים החל תהליך גלוי של יציאה לחירות מבחינה רוחנית עמוקה: חרות של עם ההולך ומגלה את שם ה' בעולם. מבחינה מהותית לאורך כל התקופה הזו היה עם ישראל במצרים – במצרים הרוחניים שבתוכם היה שרוי, גם אם מבחינה חיצונית או אפילו מבחינה אישית היו אבותינו בני חורין.

התורה מלמדת אותנו באמצעות האמירה הזו מהי באמת עבדות ומהי באמת חירות.

המאבק הפנימי של כל אחד לצאת מעבדות ברבדים שונים ולגלות את חירותו האמיתית הפנימית הוא יציאת מצרים שבכל שנה ושנה, כפי שאנו אומרים בלילה זה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

חג חירות שמח.

 

 

bet moreshet

 

'שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים' | הרב אלי קפלן

 

'מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻודָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻומְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה ,שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים":' כך פוסק  הרמב"ם בהלכותיו.(מגילה פ"ה ה"יא)

שני דברים עולים מן הדברים,האחד הלכתי והשני רעיוני.

ההלכה המעשית  היא שכדאי להוציא יותר כסף על מתנות לאביונים מאשר משלוח מנות או סעודה.  הרמב"ם מסביר את העניין 'שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים, יתומים ואלמנות וגרים' . מכיוון שיש מצווה לשמוח בפורים 'הרי שנתינת מתנות לאביונים היא השמחה הגדולה ביותר ולכן 'מוטב להרבות' במצווה זו מאשר במשלוח מנות ובסעודה. המגיד משנה לא מוצא לדברים מקור בדברי חכמים ואומר 'ראויין הדברים למי שאמרן' 

בהלכות יום טוב פוסק הרמב"ם ומסביר: 'וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻומְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר () "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר () "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם". גם כאן מעיר המגיד משנה ואומר שאמנם הפסוקים מבטאים את הרעיון שאומר הרמב"ם אולם איננו לומדים הלכה מפסוקים ולכן הוא מוסיף ואומר 'דברי רבנו ראויין אליו'. 

אולם נראה שהמקור לדברי הרמב"ם הוא בספר הזוהר : וּבֹא רְאֵה, בְּכָל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים צָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת הָעֲנִיִּים, וְאִם הוּא שָׂמֵחַ לְבַדּוֹ וְלֹא נוֹתֵן לַעֲנִיִּים - עָנְשׁוֹ רַב, שֶׁהֲרֵי לְבַדּוֹ שָׂמֵחַ, וְלֹא נוֹתֵן שִׂמְחָה לְאַחֵר. עָלָיו כָּתוּב (מלאכי ב) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִם הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא נוֹתֵן לְאַחֵר - לֹא נוֹתְנִים עָלָיו עֹנֶשׁ כְּבִשְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, שֶׁכָּתוּב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. אָמַר פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם, וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וְכָתוּב (ישעיה א) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי...' (יתרו פח,ב)  אמנם הרמב"ם שינה במעט ואמר ששמחת כריסו אינה שמחה כלל, אבל הרעיון היסודי זהה. (הרב ראובן מרגליות במאמרו 'הזוהר והרמב"ם' מביא את הדברים כאחד הראיות לכך שהרמב"ם ראה את הזוהר). 

אכן, שמחה אמיתית איננה שתיית יין והוללות, שמחה אמיתית היא כאשר אדם עוזר למי שאין לו ורואה בו חלק מהמשפחה.  תפיסה רעיונית זו מגובה היום על ידי מחקרים פסיכולוגיים ומחקרי מוח רבים המלמדים שאדם מאושר ושמח באמת, הוא זה שעוזר לאחרים ומרגיש שייכות וחיבור לאנשים אחרים. אדם ששותה ומתהולל מרגיש שמחה חיצונית שפגה כאשר היין שוקע ואז מרגיש האדם ריקנות עצומה.

הרמב"ם איננו מסתפק בכך ומוסיף שמי שמשמח 'לב האומללים האלו דומה לשכינה' כי כך מבצע את תפקידו של הקב"ה בעולם 'להחיות רוח שפלים, להחיות לב נדכאים'.

הדגש בפסוק הוא לא רק על עניים בכסף, אלא על אנשים אומללים בגלל בדידות ובגלל חוסר שייכות ולכן הרמב"ם מסכם באומרו 'המשמח לב האומללים הללו' כי עוני הוא מצב נפשי ולא נקבע לפי כמות הכסף שיש לאדם.

כך גם פוסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים :כָּל הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע אֲפִילּוּ נָתַן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים אִבֵּד זְכוּתוֹ וְהִפְסִידָהּ. אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה וּמִתְאוֹנֵן עִמּוֹ עַל צָרָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל כה) "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן". וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְנִיחוּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט יג) "וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן":

שָׁאַל הֶעָנִי מִמְּךָ וְאֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם לִתֵּן לוֹ פַּיְּסֵהוּ בִּדְבָרִים. וְאָסוּר לִגְעֹר בְּעָנִי אוֹ לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו בִּצְעָקָה. מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּא וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים נא יט) "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". וְאוֹמֵר (ישעיה נז טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". וְאוֹי לְמִי שֶׁהִכְלִים אֶת הֶעָנִי אוֹי לוֹ. אֶלָּא יִהְיֶה לוֹ כְּאָב בֵּין בְּרַחֲמִים בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט טז) "אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים": (פ"י הד-ה). הרי מפורש בדבריו שהעוני לא נקבע רק על פי המצב הכספי אלא ביקר על פי מצבו החברתי והנפשי של האדם.

העיקרון השלישי עליו עומד הרמב"ם בהלכה זו הוא  'שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻומְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה' לא רק שהוא מקיים מצווה חשובה אלא הוא הולך בדרכיו של הקב"ה. מתנות לאביונים באו כדי לשמח לב עניים ולא כדי לשם צדקה. מכיוון שהקב"ה רוצה שלבני האדם יהיה טוב והם יהיו שמחים בחלקם. הרי שמי שעושה כן הוא הולך בדרכיו של הקב"ה ולכן הוא 'דומה לשכינה', כפי שאומר הנביא :'כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת דַּכָּא֙ וּשְׁפַל ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃ כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְּצ֑וֹף כִּי ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַֽעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃ (ישעיהו נז, טו, טז)

כאשר אדם הולך בדרך ה' ומשמח אנשים אומללים הוא באמת שמח. לכן מצווה להרבות במתנות לאביונים יותר מאשר בסעודה ומשלוח מנות, כי זו השמחה הממלאת את הלב של הנותן והמקבל כאחד.

נכונים הדברים תמיד, אולם בשנה זו נכונים הם שבעתיים. הן מצד הנותן והן מצד המקבל. דווקא בשנה שאיננו יכולים לשמוח כרגיל בשירים וריקודים המוניים, יכולים אנו להתבונן מהי שמחה באמת ולהשקיע יותר במי שאין לו הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט החברתי. כי זוהי שמחה הבאה מתוך הלב, זוהי השמחה הנשארת עמוק בתוכנו. 

 

 

 

 

 

bet moreshet

 

תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' הפסוק הראשון שילד לומד. למה דווקא הוא? | הרב אלי קפלן

 פסוק זה מבטא בצורה השלמה ביותר את החיבור של עם ישראל לתורה משני הצדדים שלו. 

מצד אחד,התורה היא ציווי אלקי שניתן לנו על ידי משה רבנו בהר סיני. אולם מקור זה איננו מספיק לנו בכדי להתחבר לתורה בצורה שלמה שהרי הוא חיצוני לנו ובא כדבר מחייב, לכן ממשיך הפסוק ואומר 'מורשה קהילת יעקב' - התורה היא ירושה לנו מאבותינו. יעקב אבינו הוא זה שבנה את עם ישראל והוא זה שידע כיצד לבנות את המשפחה שלו ולהפוך אותה לקהילה ולעם. הציווי האלקי הוא ראשוני מבחינה אמונית אולם הוא בא כתוצאה מקשר פנימי עמוק שבין הקב"ה לבין אבותינו,אברהם יצחק ויעקב. המדרש מסביר את הפסוק 'תורה ציווה לנו משה- לא ממשה לבד אנו אוחזים את התורה,שאף אבותינו זכו בה,שנאמר 'מורשה קהילת יעקב'. החיבור של עם ישראל לתורה נובע משני כיוונים המשלימים זה את זה. הציווי האלקי דרך משה רבנו במעמד הר סיני יחד עם הקשר הפנימי העמוק שהוא כמו ירושה שאיננה תלויה בזכות של אדם או דור מסויים,אלא קשורה בקשר פנימי שאיננו ניתן לניתוק.  כפי שמסביר רש"י: 'תורה אשר ציווה לנו משה,מורשה היא לקהילת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה' (ביטוי מיוחד זה לקח רש"י מדברי המדרש (עיין ליקוטי שיחות לרבי מליובאויטש כרך כי המסביר שמקורו של ביטוי זה הוא מהביטוי 'אחוזה' או 'ארץ אחוזתכם' שנאמר בעניין קרקע שאיננה ניתנת להמכר לצמיתות כי אנו אוחזים בה ,כרך כ

'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' הפסוק הראשון שילד לומד. למה דווקא הוא?

פסוק זה מבטא בצורה השלמה ביותר את החיבור של עם ישראל לתורה משני הצדדים שלו.  מצד אחד,התורה היא ציווי אלקי שניתן לנו על ידי משה רבנו בהר סיני. אולם מקור זה איננו מספיק לנו בכדי להתחבר לתורה בצורה שלמה שהרי הוא חיצוני לנו ובא כדבר מחייב, לכן ממשיך הפסוק ואומר 'מורשה קהילת יעקב' - התורה היא ירושה לנו מאבותינו. יעקב אבינו הוא זה שבנה את עם ישראל והוא זה שידע כיצד לבנות את המשפחה שלו ולהפוך אותה לקהילה ולעם. הציווי האלקי הוא ראשוני מבחינה אמונית אולם הוא בא כתוצאה מקשר פנימי עמוק שבין הקב"ה לבין אבותינו,אברהם יצחק ויעקב. המדרש מסביר את הפסוק 'תורה ציווה לנו משה- לא ממשה לבד אנו אוחזים את התורה,שאף אבותינו זכו בה,שנאמר 'מורשה קהילת יעקב'. החיבור של עם ישראל לתורה נובע משני כיוונים המשלימים זה את זה. הציווי האלקי דרך משה רבנו במעמד הר סיני יחד עם הקשר הפנימי העמוק שהוא כמו ירושה שאיננה תלויה בזכות של אדם או דור מסויים,אלא קשורה בקשר פנימי שאיננו ניתן לניתוק. כפי שמסביר רש"י: 'תורה אשר ציווה לנו משה,מורשה היא לקהילת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה' (ביטוי מיוחד זה לקח רש"י מדברי המדרש (עיין ליקוטי שיחות לרבי מליובאויטש כרך כי המסביר שמקורו של ביטוי זה הוא מהביטוי 'אחוזה' או 'ארץ אחוזתכם' שנאמר בעניין קרקע שאיננה ניתנת להמכר לצמיתות כי אנו אוחזים בה ,כרך כט,ע"ש) בגלל הקשר העמוק שלנו לתורה עוד לפני שהיא נתנה לנו כציווי בהר סיני ,כי היא ירושה לנו מאבותינו, אנו אוחזים בה ולא עוזבים אותה במשך אלפי שנים. אולם ישנו מושג נוסף המופיעה בפסוק זה בפעם היחידה בתורה 'קהילת יעקב'. המילה 'קהל' במשמעותו הרחבה מופיעה בתורה מספר פעמים 'הקהל את העם..' ועוד,אולם 'קהילה' איננה 'קהל'. קהל פרושו הרבה אנשים הנמצאים במקום אחד ללא קשר פנימי מוכרח בניהם,הם באו לשמוע דברי תורה,או באו לשמוע דרשה הרצאה או כל דבר אחר.'קהילה' חיבור פנימי של אנשים שונים מתוך מטרה משותפת ומתוך רצון להתחבר אחד לשני. כדי ליצור קהילה עלינו להיות בבחינת 'יעקב' שהוא בא מן המילה 'עקב' 'ויעקבני זה פעמיים'. יעקב ידע להנמיך את עצמו ולהיות העקב שעליו עומד האדם כולו,להעלים עין כשצריך,לבטל את דעתו כשצריך,כי רק כך הוא הצליח להקים משפחה ולשמור על שלמותה,מתוך כך הוא הפך גם להיות 'ישראל' 'כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל'. יכולת עמידה והתעקשות על הדברים החשובים באמת יכולה להתקיים רק כאשר יש חיבור בין ענוותנו של יעקב למנהיגותו של ישראל. הציווי האלקי שניתן לנו על ידי משה מצליח להתקיים במשך אלפי שנים בזכות היכולת שלנו להיות 'קהילת יעקב' , היכולת לשמור על קהילה חמה,מחוברת ואוהבת. כי כי בכך אנו מבטאים את ה'מורשה' שלנו את השמירה על המורשת הזו לאורך ההיסטוריה כולה. בגלל הרעיון העמוק הזה נוהג עם ישראל ללמד את הפסוק הזה לכל תינוק ברגע שהוא מתחיל לדבר.כפי שפוסק הרמב"ם : (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ו): "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה צוה לנו משה' וש'מע ישראל' '. (עיין בגמרא סוכה,מב,א) פסוק זה קודם אפילו ל'שמע ישראל' כי הוא הבסיס שעליו אפשר ללמוד תורה בשמחה מתוך חיבור פנימי. החיבור בין שמחת תורה לפרשת וזאת הברכה באופן חיצוני הוא בגלל שזו היא הפרשה המסיימת את התורה,אבל באופן הפנימי יותר פסוקי הפתיחה של הפרשה עוסקים בנתינת התורה ובחיבור של עם ישראל לתורה מתוך הכח הסגולי המיוחד של עם ישראל. חיבור שאיננו בר ניתוק כלל. זוהי מהותה של שמחת תורה . מתוך שמחה זו יכול עם ישראל לקבל את ברכותיו של משה באחדות שלמה,בגלל הקשר העמוק שלנו לתורה עוד לפני שהיא נתנה לנו כציווי בהר סיני ,כי היא ירושה לנו מאבותינו, אנו אוחזים בה ולא עוזבים אותה במשך אלפי שנים. אולם ישנו מושג נוסף המופיעה בפסוק זה בפעם היחידה בתורה 'קהילת יעקב'. המילה 'קהל' במשמעותו הרחבה מופיעה בתורה מספר פעמים 'הקהל את העם..' ועוד,אולם 'קהילה' איננה 'קהל'. קהל פרושו הרבה אנשים הנמצאים במקום אחד ללא קשר פנימי מוכרח בניהם,הם באו לשמוע דברי תורה,או באו לשמוע דרשה הרצאה או כל דבר אחר.'קהילה' חיבור פנימי של אנשים שונים מתוך מטרה משותפת ומתוך רצון להתחבר אחד לשני. כדי ליצור קהילה עלינו להיות בבחינת 'יעקב' שהוא בא מן המילה 'עקב' 'ויעקבני זה פעמיים'. יעקב ידע להנמיך את עצמו ולהיות העקב שעליו עומד האדם כולו,להעלים עין כשצריך,לבטל את דעתו כשצריך,כי רק כך הוא הצליח להקים משפחה ולשמור על שלמותה,מתוך כך הוא הפך גם להיות 'ישראל' 'כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל'. יכולת עמידה והתעקשות על הדברים החשובים באמת יכולה להתקיים רק כאשר יש חיבור בין ענוותנו של יעקב למנהיגותו של ישראל. הציווי האלקי שניתן לנו על ידי משה מצליח להתקיים במשך אלפי שנים בזכות היכולת שלנו להיות 'קהילת יעקב' , היכולת לשמור על קהילה חמה,מחוברת ואוהבת. כי כי בכך אנו מבטאים את ה'מורשה' שלנו את השמירה על המורשת הזו לאורך ההיסטוריה כולה.

בגלל הרעיון העמוק הזה נוהג עם ישראל ללמד את הפסוק הזה לכל תינוק ברגע שהוא מתחיל לדבר.כפי שפוסק הרמב"ם : (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ו): "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה צוה לנו משה' וש'מע ישראל' '. (עיין בגמרא סוכה,מב,א) פסוק זה קודם אפילו ל'שמע ישראל'  כי הוא הבסיס שעליו אפשר ללמוד תורה בשמחה מתוך חיבור פנימי.

החיבור בין שמחת תורה לפרשת וזאת הברכה באופן חיצוני הוא בגלל שזו היא הפרשה המסיימת את התורה,אבל באופן הפנימי יותר פסוקי הפתיחה של הפרשה עוסקים בנתינת התורה ובחיבור של עם ישראל לתורה מתוך הכח הסגולי המיוחד של עם ישראל. חיבור שאיננו בר ניתוק כלל. זוהי מהותה של שמחת תורה . מתוך שמחה זו יכול עם ישראל לקבל את ברכותיו של משה באחדות שלמה. 

 

 

 

 

bet moreshet

 

מהו 'הדר' ומהו 'אתרוג'? | הרב אלי קפלן

 

בתורה נאמר 'ולקחתכם לכם פרי עץ הדר' .  חכמינו מדייקים 'פרי עץ הדר' ולא 'פרי הדר': 'ללמדנו שהפרי והעץ בטעם שווה' (רש"י בגמרא סוכה לה,א) וכך הסביר רש"י בתורה:  'עץ שטעם עצו ופריו שווה'. מוסיף רש"י ומסביר את המושג 'הדר' 'הדר באילנו משנה לשנה וזהו אתרוג'. הרי  שהמילה הדר באה מן השורש 'דר'. מקום מגורים קבוע. 

אכן, המיוחד באתרוג הוא שיש לעלי העץ ולענפים טעם המזכיר את טעמו של האתרוג ,בנוסף האתרוג גדל על העץ בצורה לא עונתית וקבועה ואין לו תקופה אחת של קטיף שלאחריו אין פירות על העץ.

הרמב"ן חולק על דברי רש"י ואומר שדברי חכמים הללו הם 'אסמכתא' - הם רמז ולא הסבר מילולי של המילה 'הדר' : 'והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר כי פירוש אתרוג חמדה כדמתרגמינן נחמד למראה () דמרגג למיחזי לא תחמוד () לא תרוג'. ממשיך הרמב"ן ומסביר: '...ועל דרך האמת "פרי עץ הדר" הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון שנאמר () 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל'  והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים'. האתרוג מבטא את כוחות התאווה והחמדה של האדם ויחד עם שלושת המינים האחרים הם בונים את היכולת של האדם למצוא את המשמעות והחיבור לקב"ה.(עיין שם עוד).

מדוע בחר רש"י להביא את שני ההסברים הללו? האם הוא באמת חשב שזהו פשוטו של מקרא? הרי ברור הדבר שהסברים אלו אינם ההוכחה לכך שאתרוג הוא 'פרי עץ הדר' אלא הם פירושים על דרך הרמז.(עיין ריטב"א על הגמרא שם ועוד).

לאמיתו של דבר דברי הרמב"ן ורש"י משלימים זה את זה. הביטוי 'הדר' מבטא יופי והדר חיצוני ופנימי המושכים את העיניים ואת הלב. ומכאן שהמילה 'אתרוג' בארמית מבטאת דבר מה שנמשכים אליו ואורגים אליו, כי הוא נראה יפה ומושך עין.

לכן חכמים אמרו שהוא משל לאדם שיש לו 'טעם וריח' גם תורה וגם מצוות, כי הוא שלם פנימית וחיצונית.

חכמים באים ללמדנו שהדרך להגיע למצב שבו נהיה בבחינת 'פרי הדר' תלויה בשני תנאים חשובים. האחד, 'טעם העץ כטעם הפרי' הוא ביטוי למי שיודע להרגיש את היופי והטעם הטוב שבמטרה גם תוך כדי התהליך, כפי שהסביר מרן הראי"ה קוק באורות התשובה: 'מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון...' (אורות התשובה פ"ו,ז).  אמנם מציאות זו היא בבחינת 'חטא הארץ' בבריאת העולם

(עיין בראשית א, יא וברש"י שם) אולם תכונה זו קיימת באתרוג.

הדבר השני שמייחד את האתרוג הוא : ההבשלה שלו איננה תלויה בזמן מסויים. כמעט בכל עונות השנה ניתן למצוא אתרוגים המבשילים על העץ. תכונה זו גורמת לכך שתמיד נמצא בעץ את הפרי,את הטעם והיופי.

 שני דברים אלו מסבירים בצורה עמוקה מהו 'הדר' באמת, מהו 'יופי' אמיתי ולא רק חיצוני. קל מאוד להתפתות אחר היופי החיצוני, כפי שקרה לחוה ולאדם עם עץ הדעת, כשזה קורה אנו יכולים לעבור על 'לא תחמוד' ,להתדרדר מוסרית וליפול. לכן מסבירים חכמים מהו יופי והדר פנימיים וחיצוניים כאחד: הדר באמת הוא רק כאשר יש לו שני מרכיבים הכרחיים: טעם העץ כטעם הפרי- שים לב האם אתה רואה את היופי וההדר גם בתהליך ולא רק בתוצאה, האם  היופי וההדר קיימים גם כאשר הם מתמשכים על פני זמן, הם דרים אצלנו באופן קבוע 'משנה לשנה' או שמא מדובר רק ביופי והדר חיצוניים ורגעיים.

הרמב"ן ורש"י משלימים זה את זה, הרמב"ן מסביר את השם 'אתרוג' ו'הדר' ורש"י מלמדנו כיצד נדע להבחין בין 'הדר' מזויף, ריק מתוכן, לבין 'הדר' פנימי המקרין כלפי חוץ. הדר אליו אנו שואפים.

 

bet moreshet

 

"וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" – מהי כפרה ומיהו המכפר? | הרב אלי קפלן

 

 

שירת האזינו מתארת בצורה קשה ביותר את המרידה של עם ישראל: "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (לב, טו). ולאחר מכן היא מתארת את העונש שהעם יקבל כתוצאה מכך: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה" (לב, כה), ולאחר מכן באה ההבטחה שגם הגויים שיעשו רע לישראל יקבלו את עונשם: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו", ובסופה של השירה באה ההבטחה "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".

מהי המשמעות של כפרה זו? רש"י מסביר: "ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם, שעשה להם האויב. וכיפר: לשון ריצוי ופיוס, כמו 'אכפרה פניו' – 'אניח לרוגזיה''. דהיינו, הקב"ה מפייס ומרצה את עם ישראל על שעבר מפני שהיה צריך לקבל את עונשו. הסבר חדשני זה, השונה באופן מהותי מכל ההסברים שנתנו הפרשנים, טעון ביאור.

מדוע הקב"ה צריך לפייס את עם ישראל על כך שנתן להם עונש שהיו ראויים לו?

מחנך או מנהיג טוב נבחן בכך שמונהגיו שומעים לדבריו והולכים אחריו. כאשר מנהיג מגיע למצב שבו הוא צריך לתת עונש, הדבר מעיד על כך שלא הצליח להעביר את המסר שלו כראוי, הוא איננו יוצר את תחושת האמון הנדרשת על מנת להנהיג.

העונש שניתן למי שהתנהג שלא כראוי הוא בלית ברירה. הוא בא כדי לגרום לאדם להתעורר ולעשות את מה שמצופה ממנו.

לכן ראוי לו למי שנותן עונש להצטער על כך שהוא נאלץ להעניש, ומתוך כך יש סיכוי טוב יותר שמי שמקבל את העונש יבין שאכן, הכול נעשה לטובתו. מתוך כך גובר גם הסיכוי שיחזור למוטב.

כשם שהדברים נכונים ביחס לכל אחד מאתנו, כך הם נכונים כלפי ריבונו של עולם.

כך היה לאחר המבול. כאשר הקב"ה מבטיח שלא יהיה עוד מבול, כך היה לאחר חטא העגל, כאשר הקב"ה מלמד את משה את י"ג מידות רחמים, שהן עקרונות הנהגתו של הקב"ה בעולמו. כך גם בשירת האזינו, לאחר התוכחה הקשה ולאחר העונשים הכבדים – בא שלב הכפרה, של הריצוי והפיוס.

מדוע בעצם הגיע עם ישראל למצב של חטא קשה, עד שנאמר עליו "'שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ"? הסיבה לחטא הכבד טמונה בקושי במציאת האיזון הנכון בין הנשמה לגוף הגורם לחטא. שניהם, הנשמה והגוף, הם יציריו כפיו של הקב"ה, ולכן גם הוא, כביכול, שותף בהיתכנות מציאות החטא בעולם. לפיכך, גם הוא לוקח על עצמו אחריות על המציאות המורכבת הזו ומבקש לפייס ולרצות את עם ישראל.

זוהי מהותו של יום הכיפורים. בקשת כפרה ומחילה שלנו מהקב"ה על מה שלא עשינו כראוי, אולם יחד עם זאת, 'עיצומו של יום מכפר' גם ללא תשובה, כי גם בורא עולם לוקח, כביכול, אחריות על מצבו של האדם החוטא ,כי "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא".

זהו ייחודו של יום הכיפורים. "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ."

bet moreshet

 

למה קוראים על ישמעאל ועל אבימלך בראש השנה? | הרב אלי קפלן

 

חכמים תקנו לקרוא בראש השנה את 'וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, ותהר ותלד שרה בן לזקוניו למועד אשר דיבר איתו אלקים' (בראשית,כא,א) בגלל שעל פי המסורת יצחק נולד בראש השנה.

אולם לאחר שבעה פסוקים בלבד התורה עוסקת בסיפור גירושם של הגר וישמעאל על פי בקשתה של שרה: 'גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק' ולמרות תגובתו הקשה של אברהם 'וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו' אומר לו הקב"ה 'קול אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה,כי ביצחק יקרא לך זרע'.

אולם יחד עם זאת הקב"ה דואג להגר וישמעאל ומבטיח לאברהם 'וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא'. וממשיכה התורה ומספרת על הצלתו של ישמעאל ממוות בצמא בזכות באר המים שגילה הקב"ה להגר.

במבט ראשון נראה שלסיפור זה אין כל קשר לראש השנה והסיבה שהוא נקרא היא בעיקרה טכנית,כי על פי תקנת חכמים חייבים לעלות לתורה חמישה קרואים ולכן ממשיכים לקרוא גם פסוקים אלו.

אולם אם נעיין בדברי חכמים נגלה בסיפור זה עקרון חשוב בעניין התשובה. על הפסוק 'וישמע אלקים את קול הנער...כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם' דרשו חכמים :' לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת (), לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם'. רש"י מביא ת'אור קשה ביותר של המוות שצאצאי ישמעאל גרמו לעם ישראל כשיצאו לגלות בבל ולמרות זאת שומע הקב"ה את קול בכיו של הנער ישמעאל, כי העיקרון של החזרה בתשובה הוא לפי המצב העכשווי ולא ראיית העתיד הרחוק. כי הסתכלות ארוכת טווח יכולה פעים רבות להביא את האדם לייאוש. כפי שמסביר רבי נחמן מברסלב: 'הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי־אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם, הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה,כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ. אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלל..' (ליקוטי מוהר"ן רעב).

לאחר סיפור זה מופיע בתורה סיפור נוסף שגם אותו אנו קוראים בראש השנה. לכאורה גם הוא נקרא רק כדי לפתור בעיה טכנית של עליית חמישה קרואים. התורה מספרת על הברית שביקש אבימלך לכרות עם אברהם בגלל הצלחתו הכלכלית של אברהם ''אלקים עמך בכל אשר אתה עושה' כפי שמסביר רש"י :'לְפִי שֶׁרָאוּ שֶׁיָּצָא מִשְּׁכוּנַת סְדוֹם לְשָׁלוֹם, וְעִם הַמְּלָכִים נִלְחַם וְנָפְלוּ בְיָדוֹ, וְנִפְקְדָה אִשְׁתּוֹ לִזְקוּנָיו'. תפקידו של אברהם אבינו הוא לגלות את שמו של הקב"ה בעולם דרך עולם המעשה,כפי שראה אבימלך. לאחר כריתת הברית מספרת התורה 'ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם' כי זהו תפקידו של תפקידו של אברהם אבינו ושל בניו אחריו. זוהי המשמעות השניה של ראש השנה כפי שאנו אומרים בתפילה:  'וידע כל פעול כי פעלתו ויבין כל יצור את אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'

לכן תקנו חכמים לקרוא גם את סיפור הברית בין אברהם לאבימלך ואת המעשה המיוחד של אברהם אבינו בבאר שבע 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'.

עם לידתו של יצחק ששמו מעיד על היכולת להסתכל למרחק ולצחוק ולשמוח בהווה בגלל העתיד הטוב. אנו לומדים גם על יסוד התשובה מתוך ראיית ההווה וגם על  משמעות המלכתו של הקב"ה בעולם. לכן תקנו חכמים לקרוא את הפרק כולו בראש השנה.

bet moreshet

 

איך מעוררים את הרצון? עניינו של חודש אלול | הרב אלי קפלן

 

 

התשובה המצויה היא בראש חודש אלול עלה משה רבנו בפעם השניה להר סיני על מנת להתחנן על עם ישראל ולבקש מחילה על חטא העגל במשך ארבעים יום,עד אשר מחל הקב"ה מחילה גמורה ביום הכיפורים ונתנו בו הלוחות השניים. התורה מספרת שלאחר חטא העגל ושבירת הלוחות על ידי משה רבנו מתנהל דו שיח ארוך בין הקב"ה למשה כיצד להמשיך. בסופו נאמר '  ויאמר ה' פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת' (שמות,לד,א)

לאחר שמשה רבנו עושה זאת,מלמד הקב"ה את משה את יג מידות רחמים ומבטיח 'הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נברא בכל הארץ ..' (פסוק י) ובסופה של הפרשה נאמר ' ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה...ויכתוב על הלוחות את דברי הברית,עשרת הדברים,ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה..ויקרא אליהם משה ...ואחרי נגשו כל בני ישראל ויצוום את כל אשר דיבר איתו בהר סיני' (כח-לב)  

רש"י מסביר את סדר הזמנים כך: 'בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְי"ח שָׂרַף אֶת הָעֵגֶל וְדָן אֶת הַחוֹטְאִים, וּבְי"ט עָלָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם וְגוֹ' (), וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁנֶּ' וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' וְגוֹ' (), וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל נֶאֱמַר לוֹ וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי (), לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – וְעָשָׂה שָׁם מ' יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וְגוֹ' – מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּרָצוֹן אַף הָאַחֲרוֹנִים בְּרָצוֹן, אֱמֹר מֵעַתָּה אֶמְצָעִיִּים הָיוּ בְכַעַס – בְּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה וּבְלֵב שָׁלֵם,   וְאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה סָלַחְתִּי, וּמָסַר לוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת.... (רש"י על פי תנחומא):  

אם כן כשמשה עלה להר סיני בראש אלול,היה זה כבר לאחר שהקב"ה סלח על חטא העגל.משה עלה להר בכדי לכתוב את הלוחות השניים. 

אם כן,מדוע ארבעים ימים אלו הם ימי הרחמים והסליחות,הרי הקב"ה סלח לעם ישראל לפני ראש חודש אלול?

נראה כי מטרתם של ארבעים הימים שבין ראש חודש ליום הכיפורים היא לגלות את החיבור שלנו לתורה מתוך הרצון הפנימי שלנו ומתוך התבוננות פנימית,ולא מתוך רעש גדול,כפי שהיה בלוחות הראשונים.(עיין רש"י לד,ג :'הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה שלטה בהן עין רעה,אין לך מידה יפה מן הצניעות').

 כיצד מעוררים את הרצון?

בארבעים הימים הללו מלמד ה' את דרך ההנהגה האלקית בעולם,ביג מידות רחמים.

מסביר רש"ז מלאדי: 'אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. הנה שושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי שבפסוק מי אל כמוך ושבפסוק אל רחום כו' שמשם הוא מקור התשובה להיות נושא עון כו' והם המתגלים בר"ח אלול שאז הוא בחינת עת רצון כי מר"ח אלול עד אחר יוה"כ הם מ' יום שעלה משה רבע"ה למרום לקבל לוחות האחרונות ומה ימים הראשונים ברצון כו', וז"ש הרועה בשושנים אצל אני לדודי ודודי לי שהוא ר"ת אלול. וצריך להבין מהו ענין י"ג מדות הרחמים בחדש אלול , בשלמא בעשי"ת יתכן שהם ימי סליחה ומחילה ולכך אומרים בעשי"ת ויעבור הוי' כו' , והענין הוא דהנה התשובה אינה על עוונות דוקא שהרי צריך להיות כל ימיו בתשובה אלא בחינת תשובה הוא ששב מדרכו הראשון וכמ"ש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך כו'' (ליקוטי תורה,לג,א) הדרך לעורר את הרצון היא דרך חשיבה מחודשת על כל מהלך חייו של האדם מתוך ניסיון ללכת בדרכיו של הקב"ה בי"ג מידות הרחמים,לעוור את מידת הרחמים שבנו.היא דרך הישר שבין מידת החסד ומידת הדין 'כי מידת הרחמנות מידתו של יעקב מבריח מן הקצה  אל הקצה' ( שם,לב,ג)

ימים אלו של חודש אלול,ימי רצון הם,ימים שבהם מוטלת עלינו החובה והזכות,לעורר את הרצון הפנימי,לחשב את מסלול החיים מחדש ולמצוא את הדרך האמצע,דרך הרחמים,המאזנת ומביאה מרגוע לאדם. מתוך התבוננות זו נגיע בסופו של תהליך ליום הכיפורים שבו 'נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה וּבְלֵב שָׁלֵם'.

bet moreshet

bet moreshet

תחום תורני

02-5905568

 טלפון: 02-5905568 | פקס: 02-5900568 | דוא"ל: bmoreshet@gmail.com | רח' העוגב 1 ת.ד 523, מיקוד 9810501 | ימים א' - ה' מ 08:30 עד 14:00